ספר העיקרים · מאמר ד, פרק מט
ראשונים
ספר העיקרים
מאמר ד, פרק מט
וראוי שישאל שואל ויאמר כי התקוה והתוחלת אינו דבר נאות לטבע האדם, כי הם יטרידו המחשבה ויתישו הכח ויחליאו הנפש חולי גדול עד אשר ישימוה סכלה, וזה כי בסבת התקוה והתוחלת לדבר מה תהיה הנפש טרודה לחשוב מחשבות להשיג הדבר ההוא המקווה, ולא תחדל מלחשוב תמיד בזה עד אשר יכבה אור השכל מעליה ותשאר הנפש עמומה, על זה אמר הכתוב תוחלת ממושכה מחלה לב, ועל כן ראוי לכל חכם לב להסיר מנפשו התקוה והתוחלת, וזה כי כשתחדל הנפש מלקוות דבר קשה ההשגה ותסתפק במה שתשיג, לא תהיה הנפש טרודה בדבר ותחשוב בדברי מדע והשכל וענינים מרבים אור השכל ומזהירים אותו, ואם כן איך נאמר כי התקוה והתוחלת אל המאמין טוב, עד שנמצא הנביא מזהיר על התקוה יותר מכל הדברים כלם, אמר ואתה באלקיך תשוב חסד ומשפט שמור וקוה אל אלקיך תמיד, שיראה שהתקוה דבר הכרחי אל המאמין כשמירת חסד ומשפט או יותר.
והתשובה בזה, כי התקוה לדבר שהמקוה מסופק בו אם יגיע אם לאו תטריד הנפש לחשוב מחשבות כדי להשיגו, אבל התקוה לדבר שהאדם מובטח בו שיבא, כמו שיקוה לאור הבקר, לא יטריד הנפש אבל ישמחנה, בהיותה משערת הטוב ההוא המבוקש והיותה בוטחת שיגיע, ועל זה הדרך ראוי שתהיה התקוה לשם כשיהיה בוטח בו בטחון שלם שישלים תקותו בלי ספק, אחר שיש יכולת בידו ואין מי שיעכב על ידו, לא כמי שמקוה דבר שמסופק בו אם יגיע אם לא יגיע, והתקוה הזאת תחזק הלב ותשמחהו, אמר הכתוב חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה׳, כי התקוה אליו לא די שלא תחליש הלב אלא שתחזק אותו, כי המקוה אל השם יתברך בהיות לבו סמוך ונשען על ה׳ קדוש ישראל באמת שימלא שאלתו יוסיף אומץ ויתחזק כחו, הוא שאמר הכתוב וייעפו נערים וגו׳, וקוי ה׳ יחליפו כח, רוצה לומר אפילו הנערים שאין מדרכם ליעף וליגע והבחורים שדרכם להחליף כח כלם כשול יכשלו וייעפו וייגעו, ואולם קוי ה׳ יחליפו כח וירבו עצמה, ומצד שירבו עצמה יוכלו לקוות, ומצד היות התקוה אל השם יתברך שהוא דבר קיים יתחזק יותר, עד שהדברים הללו הם כמתגמלים, התקוה סבת החוזק והחוזק סבת התקוה.
ואל זה רמז המשורר באסרו קוה אל ה׳ חזק ויאמץ לבך וגו׳, הנה באר שהתקוה סבת החוזק והחוזק סבה לקוות יותר, ועל התקוה הזאת היה מזהיר הנביא באמרו חסד ומשפט שמור וקוה אל אלקיך תמיד, כי התקוה והתוחלת אל השם יתברך הוא דבר יותר מעולה מכל התהלות שאפשר שישבח האדם להשם יתברך, אמר המשורר ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך.
Sefer HaIkkarim · Maamar 4, ch. 49
Rishonim
Hope for what is sure does not trouble the soul; it strengthens the heart
Sefer HaIkkarim, Maamar 4, ch. 49
One might ask and say: hope and expectation are not fitting to the nature of man. For they trouble the mind, weaken one’s strength, and make the soul very sick, until they make it foolish. For because of hope and expectation for something, the soul is occupied with thinking how to attain the thing hoped for, and it does not stop thinking about it constantly, until the light of the intellect goes out from it and the soul is left dim. Of this the pasuk says, “Drawn-out hope makes the heart sick” (Mishlei 13:12). Therefore every wise-hearted person should remove hope and expectation from his soul; for when the soul stops hoping for something hard to attain and is content with what it attains, it will not be occupied with the matter, and it will think about matters of knowledge and understanding, which increase the light of the intellect and make it shine. If so, how can we say that hope and expectation are good for the believer, so much so that we find the prophet warning about hope more than about all other things? He said, “And you, return to your G-d; keep kindness and justice, and hope to your G-d always” (Hoshea 12:7), which shows that hope is as necessary to the believer as keeping kindness and justice, or more.
The answer to this is: hope for something about which the one who hopes is in doubt whether it will come or not troubles the soul to think thoughts in order to attain it. But hope for something that a person is sure will come, like hoping for the light of morning, does not trouble the soul; rather, it gladdens it, as it pictures the good that is sought and trusts that it will come. In this way a person’s hope to Hashem should be, when he trusts in Him with complete trust that He will fulfill his hope without doubt, since the ability is in His hand and no one can hold back His hand; not like one who hopes for something about which he doubts whether it will come or not. This hope strengthens the heart and gladdens it. The pasuk says, “Be strong, and let your heart take courage, all who hope to Hashem” (Tehillim 31:25): hope to Him not only does not weaken the heart, but strengthens it. For one who hopes to Hashem, may He be blessed, when his heart leans and rests on Hashem, the Holy One of Yisrael, in truth, that He will fulfill his request, gains courage, and his strength grows. This is what the pasuk says, “Youths will tire, etc. ... but those who hope to Hashem will renew their strength” (Yeshayahu 40:30–31). That is: even the youths, whose way is not to tire and grow weary, and the young men, whose way is to renew their strength, all of them will stumble, and tire, and grow weary; but those who hope to Hashem will renew their strength and increase their might. And because they increase their might they are able to hope; and because the hope is to Hashem, may He be blessed, who is everlasting, it grows stronger still; so that the two repay one another: hope is the cause of strength, and strength is the cause of hope.
To this the Psalmist alluded, saying, “Hope to Hashem; be strong, and let your heart take courage, etc.” (Tehillim 27:14). He made clear that hope is the cause of strength, and strength is a cause to hope more. And about this hope the prophet warned, saying, “Keep kindness and justice, and hope to your G-d always”; for hope and expectation to Hashem, may He be blessed, is something higher than all the praises with which a person can praise Hashem, may He be blessed. The Psalmist said, “But I will always hope, and I will add to all Your praise” (Tehillim 71:14).